שמאי אחי היה גדול ממני בחמש שנים.
נולד בת"א שבועיים לפני הכרזת המדינה, כשהיו יריות והתקפות מכיוון יפו לת"א.
עבורי, כאחותו הקטנה היה דמות להערצה - חכם, גבוה, שחום, יפה, חזק, שובב, פעיל בצופים, עטוף החברים.
בילדותו הייתי הרבה פעמים מתגרה בו, מפריעה לו כשיהיה עם חברים, והוא היה רודף אחרי הכל הבית....
כשגדלנו, וראיתי אותו יוצא מהבית ביום שישי בערב, לבוש בחולצה לבנה, מקופלת שרוולים - גבוה, יפה, כולו מלא אור - הלב שלי היה מתמלא באהבה וגאווה.
שכבר היה בצבא - לא הייתה ילדה גאה יותר ממני. הייתי מלווה אותו תמיד לטרמפיאדה, הולכת איתו שלובת ידיים, אומרת כל הזמן בלב - זה אחי. שלי. אנחנו אחים. תראו אותו....
שמאי חזר לחופשה בחג שבועות, שאחרי מלחמת ששת הימים. לא ראינו אותו חודשיים. אני הייתי בחוץ עם חברות. וראיתי פתאום את המדים שלו תלויים על החבל!!! התחלתי לרוץ....ולרחף מעל המדרגות, והוא תפס אותי וחיבוק אותי בחוזקה....ועד היום (55 שנה אחרי), אני מרגישה את החיבוק הזה.
